נתן ילין מור (1913-1980) צמח במפלגה הרוויזיוניסטית בפולין, התקרב לאברהם ״יאיר״ שטרן ולעמדותיו, ומאז 1943 היה אחד משלושת מפקדי לח״י. לאחר הקמת המדינה עמד בראש מפלגת ״הלוחמים״ שדרשה את הרחבת גבולות המדינה והתנגדה לשיבת הפליטים הפלסטינים. אולם מאז עיצומן של שנות החמישים אימץ עמדות ביקורתיות כלפי ישראל והציונות. הוא ניסח, תחת הכותרת ״המנשר העברי״, אידיאולוגיה פוסט-ציונית שינקה, בהיבטים מסויימים, מרעיונות כנעניים, שאת השפעותיהם ניתן לקרוא בטקסטים של השבועון ״אתגר״, אותו ערך בשנות השישים. העובדה שהיה מראשוני הישראלים שנפגשו עם אנשי אש״ף בשנות השבעים מיקמה אותו בעמדה של מי ש״חצה את הקווים״ אף שבדיעבד הקדים את זמנו.
ילין-מור עצמו, שאף ביקש לחבור למחתרת האלז׳יראית שפעלה נגד הכיבוש הצרפתי, הסביר כי דעותיו לא השתנו מאז ימי לח״י ועד מותו - אלא הנסיבות. הוא היה אדם מקורי ומרתק שמקומו נדחק לשיפולי הזיכרון הציבורי, בין היתר משום שבחוגי השמאל עדיין זיהו אותו עם עברו בלח״י, ואילו בימין הוא נחשב כמי שנטש את דרכה של המחתרת, כפי שהוצגה על ידי שני חבריו להנהגה, ישראל אלדד ויצחק שמיר.
בהרצאה זו אביא את סיפורו הייחודי של ילין-מור, ואנסה לעמוד על התמורה שחלה, אם בכלל, בדעותיו. תוך כדי כך נבחן מדוע דווקא מהתנועה הרוויזיוניסטית נבטו עמדות שלימים הוגדרו כ״פוסט-ציוניות״ ואת הקשר בין הימין המקורי לנוכחי. 