הנרטיב ההיסטורי-מחקרי של אגודת ישראל בארץ ישראל, אותו עיצבו בעיקר יוסף פונד ומנחם פרידמן, הוא שתנועה זו היתה בראשית דרכה בדלנית והחל בשלהי שנות העשרים של המאה ה-20 היא פנתה בהדרגה לשיתוף פעולה עם מוסדות היישוב היהודי-ציוני. כך היא התנהלה עד להקמת מדינת ישראל, כולל. היא לא הצטרפה אפוא ליישוב היהודי-ציוני באופן רשמי אבל שיתפה פעולה איתו. אולם הצלע שלא נבחנה בהקשר זה היא יחסי אגודת ישראל ושלטונות המנדט הבריטי, ובחינתה מאפשרת להציע נרטיב שונה משהו. מתברר שאגודת ישראל והעדה החרדית, מסגרות ארגוניות שאינן נפרדות בשלב הזה עדיין, שבו ופנו לבריטים בשנות השלושים והארבעים וביקשו הכרה עצמאית. פניות אלה, שהן מעניינות בפני עצמן, נדחו באופן עקבי בידי שלטונות המנדט, והן מלמדות על אסטרטגיה של מהלך כפול: התקרבות ליישוב היהודי-ציוני ובו בזמן חתירה מתמשכת למיסוד ההיבדלות ממנו מזה.
(בנייני האומה, ירושלים 1954, צילום מתוך אוסף התצלומים של יהודה איזנשטארק, ארכיון המדינה)
פרופ' קימי קפלן מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי, שבאוניברסיטת בר-אילן. תחום העניין המחקרי שלו הוא היסטוריה יהודית דתית במאות ה-19 וה-20. עיקר עיסוקו המחקרי בשנים האחרונות הוא בחברה החרדית במאה ה-20, והוא כותב כעת ספר על פרשת יוסל'ה שוחמכר. קובץ מחקרים על החברה החרדית שערך עם נסים יתפרסם בהמשך השנה בהוצאת רוטלדג'.